מבוא

המנגינות, שעד כה לא פורסמו, המרכיבות אוסף זה אינן פרי יצירתו של מלחין. הן פוענחו מהסימנים המוזיקליים של התנ"ך העברי, מחקר שהצלחתי לסיים, לאחר שנים רבות של מחקר, מורכב, אך מרתק.
סימנים אלה מופיעים עדיין (ליד קבוצת סימנים אחרת: הניקוד) במהדורות השלמות של התנ"ך הנאמנות, למה שקוראת הסמכות הדתית ,  "המסורה". לא כל ספרי תנ"ך נחשבים ככאלה, מכיוון שהם כוללים שינויים הרלוונטיים לנושא שלנו-שינוי, התערבות ודיכוי סימנים, שינויים שהמוזיקה הנחשפת מוכיחה שהם אינם תואמים את כוונת הסופר המקראי).

חוקי המסורת אוסרים על הוספת סימנים כלשהם למגילות השמורות לקריאה של התנ"ך בטקסים דתיים, שכן הקורא אמור להיות בעל ידע מושלם על אופן הביצוע.
כתבי היד העתיקים ביותר שברשותנו המכילים סימנים אלה מתוארכים רק למאות ה-9 וה-10, אך מחקר היסטורי עדכני מאשר שהסימנים מופיעים הרבה לפני תקופה זו.
פרשנים מאוחרים יותר מתארכים אותם כבר לתקופת עזרא הסופר (המאה החמישית לפני הספירה) או אפילו לתקופתו של משה רבנו (המאה ה-13 לפנה"ס). לטענתם, משמעותם של סימנים עתיקים אלה מהווה את המסורת האמיתית של התרגום המוסיקלי של הקודש .
חשוב להדגיש את ההתנכלות המקראית בזמן אפוס ישראל. כמו טקסטים אחרים, התנ"ך נעדר סימני פיסוק (זה לא נצפה עד המאה השלישית לפני הספירה). מטרת המנגינה שתמכה בפיסוק הייתה להבהיר את הטקסט ובצורה חיה וברורה. טענה זו נותרה מפוקפקת עד לאחרונה, אך שחזור המנגינות מאשר זאת מעל לכל ספק.
המסורות השונות לא נתנו דבר מלבד פירושים מתחמקים, מרובים מדי וסותרים לסימני הטעמים. הערך שאני מייחסת לכל סימן וסימן לעולם אינו משתנה לאורך כל התנ"ך. מתוך יישום קפדני של מפתח הפענוח שבניתי, צץ לפתע אוצר של יצירות מופת, המעידות על אמנות מעודנת, בשפה פשוטה במיוחד אמנם באופן עתיק, אך יחד עם זאת עם הבעה הנוגעת ללב, שהיא מצויה בהרמוניה מלאה ועקבית עם "רוחו" של הטקסט.
את התגלית המדהימה הזו הסברתי בפירוט, תוך גיבוי של מחקר ממצה של ההקשר ההיסטורי: מאפייני המוזיקה העתיקה המפורטים בחיבורים קושרים קשר ישיר למסורת המוזיקלית המתמשכת במקדש בירושלים (לא כמסורת שבע"פ אלא מתוחזק על ידי ייצוג מדויק של מחוות פיזיות במקום הסימונים); שמות הסימנים המעוררים בצורה מדהימה את ערכם המוזיקלי שנקבע על ידי המפתח וכו'. אלה הן הסיבות וההוכחות המאשרות את האותנטיות של מערכת הפענוח שלי.

סוזן הייק ונטורה

הנחיות פונקציונליות

1. קצב
   1. לחץ
      כל סימן המונח בתחילת תיבה מוזיקלית מודגש לפחות במעט. קווי התיבה מוצדקים על ידי הלחץ הזה. הערות עם פס אנכי קטן מעליהן גם מודגשות
      כאשר תווים שמינית
      (1)

      שְׁמִינִית תַו - רטט מוזיקלי 𝅘𝅥𝅮
      השייכים לאותה מילה אינם קשורים, זה אומר שמתרחש לחץ קל למדי לאחר ההפרעה.
   2. תהילים: זמן מדוד
      המזמורים נמדדים . היחידה שנבחרה לזמן הסילאבי היא שמינית , יהיה ה"טמפו" אשר יהיה. לכן, כל התווים השמיניים הם באורך שווה באותו מזמור.
      התווים השישה עשרה
      (2)

      שש עשרה של תו = חצי מרובע. 𝅘𝅥𝅯
      , קשורים ב-2 או 3, וההתווים השלושים ושניים
      (3)

      צליל שלושים שניות = דמי חצי מרובע 𝅘𝅥𝅰
      (קשור ל-4) חלקו באופן שווה את הזמן ההברתי, כלומר של התו השמיני. כלל זה הוא מוחלט . אחידות אין פירושה נוקשות! המזמור תמיד גמיש
      (4)

      בפרט הקבוצה " ֘ ", המכונה צִנּוֺר֮ (או זַרְקָא֮ בפרוזודיה, ראה עמ' 43), מה שמראה כי הלולאה שהיא אוטמת חייבת להיות "סגורה" על ידי החזרה לתו הנגינה המקורי.
      
      הקצב שנקבע על ידי המנגינה הקשורה לטקסט המילולי משתנה באופן טבעי ממזמור אחד למשנהו. זה מצוין בתחילת כל מזמור, ולפעמים במהלך המוזיקה כאשר מתרחש שינוי, אם כי זה נדיר.
   3. פרוזודיה: זמן משוער
      עבור נרטיבים ודוקטרינה (טקסטים של פרוזה), זמן ההברה אינו נקבע . לפיכך, גם הזמן של התו השמיני, שהוא תמיד שווה ערך לזמן ההברתי, אינו מוגדר . הבה נתבונן בשיח המדובר: ההברות הנייטרליות, המודגשות והדינמיות נמשכות פרק זמן משתנה וקרוב, בהתאם לחשיבותן במשפט המילולי. המנגינה נצמדת לווריאציות הללו ומכוונת את הפרופורציה שלהן, בהיותה הפרשן העיקרי של הטקסט שהיא מלווה. יש לציין שמה ש"טבעי" הוא הכלל. כל קצב שלא במקום גורם לפגם. זו כל אומנות הזמר, הקשורה לאומנות הדיבור...
   4. ערך הערות קטנות
      לתווים הקטנים בצורת יהלום מבין התווים הרגילים של הפרוזודיה יש תפקיד חשוב ועדין. מעל הכל, אין להשוות אותם ל"קישוטים" שלנו: הם חלק בלתי נפרד מהמנגינה, והסרתם תהיה בגדר קטיעה ממשית. אם לא נותנים להם משך זמן מספק נגרמת תחושה לא נוחה. המדריך הטוב ביותר הוא תמיד ההקשר המילולי והטונאלי. על המתורגמן לעשות כמיטב יכולתו לשפוט את משך הזמן המיוחס לקבוצת מילים לפי ערכה היחסי במובן הכללי של הפסוק. שמות השלטים הם אינדיקציה יקרה לדרך לפרש את ערכם; "סילון", "משוך החוצה", "פיזור", "אשכול" וכו' (השווה עמ' 43) יש להתאים אינדיקציות כאלה כמובן לפסוק.
   5. הפונקציה של פתקים קשורים: פתקים קשורים קטנים
      הקשרים המשמשים בפרוזודיה רק ​​מצביעים על הארכה הכרחית של הברות מסוימות, שלעיתים עשויה להיות בעלת חשיבות ניכרת. הדרגות הן כדלקמן: שמינית בעלת תיקו אחד: נמשכת מעט; שמינית קשורה לפתק קטן: שווה ערך לשתי שמיניות בקירוב; קשור לפתק קטן עם עניבה: עוד יותר נמשך.
2. שינויים
   שינויים מכוננים מופיעים כחתימת מפתח רק כאשר נוח; וכתאונות, הם תקפים לפס אחד.
3. מלווה
   את הליווי הכתוב במפתח הטרבל יש לנגן באוקטבה התחתונה, רצוי על נבל קטן או לאוטה, או אם כלים אלו אינם זמינים, על גיטרה. כמובן שהדבר לא נגזר ממפתח הפענוח, אלא נוסף על מנת לתת ללחן את ההגדרה הרגילה שלו (הנוסח המקראי מפורש: לתהילים היה ליווי, ראה עמ' 40). זמינה גרסת קונצרט מלאה למקהלה: ליווי נבל קטן ולאוטה (חצוצרה ומצלתיים אופציונליים).
4. פרשנות
   תהילים: הקדנצה יציבה בפזמון ומעט יותר גמישה לסולי. עם זאת, אין העודף נסבל. המילואים שוררים כסוג של כבוד אך אינו משפיע על הביטוי, שהוא אינטנסיבי.
   פרוזודיה : כפי שכבר ציינו, יש להימנע מכל עודף שלא במקום, אך מצד שני כל נוקשות היא בלתי רצויה לחלוטין . יש להבין היטב את הטקסט הכתוב, העטוף בלחן, ולשרת אותו היטב.
   
   המבצע ירוויח מהאזנה לפרשנות המקבילה בתקליט לאוסף זה. את כל היצירות שנכללו כאן ניתן למצוא בהקלטה.
   
   ניגונים אלו נועדו כמעט במלואם עבור הלויים. הם מוצגים כאן עבור אוגר אמצעי , המקהלה עבור רישום שווה.
   
   כל התאמה של מנגינות אלו לשפה שאינה עברית אסורה כיוון שהן "נקשרות" לדגשים של הטקסט המקודש, הן מנקודת מבט של צליל והן מבחינת הקצב.

מסורת מוזיקלית חיה

במקדש ירושלים

• במאה ה-10 שלפני הספירה , נוצרה אקדמיה למוזיקה לפולחן על ידי דוד: "וְאַרְבַּ֥עַת אֲלָפִ֖ים שֹֽׁעֲרִ֑ים וְאַרְבַּ֤עַת אֲלָפִים֙ מְהַלְלִ֣ים לַֽיהוָֹ֔ה בַּכֵּלִ֕ים אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְהַלֵּֽל׃ (דברי הימים א׳ פרק כג פסוק ה)
  
• טקס הקודש נערך על ידי 288 חזנים ונגנים בהנחיית מחוות המייצגות צלילים: "...וַיַּבְדֵּ֣ל דָּוִיד֩ וְשָׂרֵ֨י הַצָּבָ֜א לַֽעֲבֹדָ֗ה ... הַנִּבְּי֯אִ֛ים בְּכִנֹּרֹ֥ות בִּנְבָלִ֖ים וּבִמְצִלְתָּ֑יִם וַיְהִי֙ מִסְפָּרָ֔ם אַנְשֵׁ֥י מְלָאכָ֖ה לַֽעֲבֹֽדָתָֽם׃ ... כָּל־אֵ֣לֶּה עַל־יְדֵי֩ אֲבִיהֶ֨ם בַּשִּׁ֜יר בֵּ֣ית יְהֹוָ֗ה בִּמְצִלְתַּ֨יִם֙ נְבָלִ֣ים וְכִנֹּרֹ֔ות לַֽעֲבֹדַ֖ת בֵּ֣ית הָֽאֱלֹהִ֑ים עַ֚ל יְדֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אָסָ֥ף וִֽידוּת֖וּן וְהֵימָֽן׃ וַיְהִ֤י מִסְפָּרָם֙ עִם־אֲחֵיהֶ֔ם מְלֻמְּדֵי־שִׁ֖יר לַֽיהוָֹ֑ה כָּ֨ל־הַמֵּבִ֔ין מָאתַ֖יִם שְׁמֹונִ֥ים וּשְׁמֹנָֽה׃" (דברי הימים א׳ פרק כה פסוק א,ו-ז)
  
• המשתתפים בחנוכת מקדש שלמה מנו למעלה מ-400 "וְהַֽלְוִיִּ֣ם הַֽמְשֹֽׁרֲרִ֣ים לְכֻלָּ֡ם ... מְלֻבָּשִׁ֣ים בּ֗וּץ בִּמְצִלְתַּ֙יִם֙ וּבִנְבָלִ֣ים וְכִנֹּרֹ֔ות עֹֽמְדִ֖ים מִזְרָ֣ח לַמִּזְבֵּ֑חַ וְעִמָּהֶ֤ם כֹּֽהֲנִים֙ לְמֵאָ֣ה וְעֶשְׂרִ֔ים מַחְצְרִ֖ר֯ים בַּֽחֲצֹֽצְרֹֽות׃ וַיְהִ֣י כְ֠אֶחָד לַֽמְחַצְצ֯רִ֨ים וְלַֽמְשֹֽׁרְרִ֜ים לְהַשְׁמִ֣יעַ קֹול־אֶחָ֗ד לְהַלֵּ֣ל וּלְהֹדֹות֮ לַֽיהֺוָה֒ וּכְהָרִ֣ים קֹ֠ול בַּֽחֲצֹֽצְרֹ֨ות וּבִמְצִלְתַּ֜יִם וּבִכְלֵ֣י הַשִּׁ֗יר וּבְהַלֵּ֤ל לַֽיהֺוָה֙ כִּ֣י טֹ֔וב כִּ֥י לְעֹולָ֖ם חַסְדֹּ֑ו וְהַבַּ֛יִת מָלֵ֥א עָנָ֖ן בֵּ֥ית יְהֺוָֽה׃" (דברי הימים ב׳ ה:יב-ה:יג)
  
• תחת יואש, המלך והרפורמות, שהנהיג , (המאה ה-9 לפנה"ס), שוב נשמעו שירי הלויים "לפי דוד". וַיָּשֶׂם֩ יְהֹֽויָדָ֨ע פְּקֻדֹּ֜ת בֵּ֣ית יְהֺוָ֗ה בְּיַ֨ד הַכֹּֽהֲנִ֣ים הַֽלְוִיִּם֮ אֲשֶׁ֣ר חָלַ֣ק דָּוִיד֮ עַל־בֵּ֣ית יְהֺוָה֒ לְהַֽ֯עֲלֹ֞ות עֹלֹ֣ות יְהֺוָ֗ה כַּכָּת֛וּב בְּתֹורַ֥ת משֶׁ֖ה בְּשִׂמְחָ֣ה וּבְשִׁ֑יר עַ֖ל יְדֵ֥י דָוִֽיד׃ (דברי הימים ב׳ פרק כג פסוק יח)
  
• בדומה לכך, כאשר הונחו יסודות בית המקדש השני... "וְיִסְּד֥וּ הַבֹּנִ֖ים אֶת־הֵיכַ֣ל יְהֹוָ֑ה וַיַּֽעֲמִידוּ֩ הַכֹּֽהֲנִ֨ים מְלֻבָּשִׁ֜ים בַּֽחֲצֹֽצְרֹ֗ות וְהַֽלְוִיִּ֤ם בְּנֵֽי־אָסָף֙ בַּֽמְצִלְתַּ֔יִם לְהַלֵּל֨ אֶת־יְהֹוָ֔ה עַל־יְדֵ֖י דָּוִ֥יד מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵֽל׃" (עזרא פרק ג פסוק י)
  
• במאה ה-3 לפני הספירה, המסורת עדיין נמשכה; כפי שהעיד בן סירא: "אָז יָרִיעוּ בְנֵי אֲהַרֹן / הַכֹּהֲנִים... וַיָּרִיעוּ וַיַּשְׁמִיעוּ קוֹל אַדִּיר, לְהַזְכִּיר לִפְנֵי עֶלְיוֹן... וַיִּתֵּן הַשִּׁיר קוֹלוֹ, וְעַל הֲמּוֹן הֶעֱרִיכוּ נֵרוֹ." (בן סירא נ':16,18).
  
• תחת הורדוס עוד היו מתרגלים. יוספוס מתעד לפחות 12 חזנים ו-12 נגנים.
  
• במאה ה-2 של הספירה שוב מצוטט המוזיקה העברית הדתית. דוגמה על ידי קלמנט מאלכסנדריה: "שירי העברים היו בקצב קבוע והרמוני, ניגוניהם פשוטים וחגיגיים".

פענוח מפתח של הסימנים המוזיקליים של התנ"ך

- סימון תמציתי וקצר

סימנים המופיעים מתחת למילים תואמים לצליל בעל צליל מוגדר : זוהי אחת משבע הדרגות של הסולם הרגיל. הגובה שאומץ לטוניק קובע את גובה הצלילים האחרים של הסולם.

- כלכלה של סימנים: סימנים המופיעים מתחת למילים משפיעים לא רק על ההברות שמתחתן הן מונחות, אלא גם על הבאות, כל עוד לא מופיע סימן חדש מתחת למילים. השלט " ֽ", טוניק, מובן בתחילת כל פסוק, כאשר לא מופיע שום סימן אחר למטה.

הסימנים המופיעים מעל המילים תואמים להערות

כלל בלתי משתנה: הסימנים מעל המילים משפיעים רק על ההברות שמעליהן הן ממוקמות.

- כלכלה של סימנים: עם ההברה הבאה, השטר המיוצג על ידי הסימן הקודם מתחת למילים (עדיין בתוקף. כפי שכבר צוין) משתלב מחדש .
שילוב מחדש זה צפוי לפעמים או אפילו נמנע אם ההקשר דורש זאת. (ראה ספר, נספח).

שתי מערכות משלימות מרכיבות את הסימון הזה: האחת לנרטיב, דוקטרינות וכו' (טקסטים של פרוזה), והשנייה לתהילים ולפתגמים.

מאפיינים של סימון ארכאי
אין סימני קצב, מכיוון שהם מיותרים. זמן ההברה קבוע במזמורים (ראה עמוד ח) והוא נגזר מדברי הטקסט בפרוזה. (השימוש הוא קדמון ונהוג באופן אוניברסלי (ראה עמוד ח).

כמו כן, לא מוזכרת צורת הסולם, יתר על כן, בסימון הקדום ("נוימטיקס": ראה ספרי). כפי שמוזיקאי מיומן יכול לזהות מהקשר ההדוק בין המנגינה לטקסט המילולי שהוא מפרש כך היה הדבר ידוע ללויים. (חתימת המפתח והשינויים המקריים הופיעו רק לפני כמה מאות שנים כתוצאה מהמורכבות של המערכת הטונאלית).

לפרטים מלאים יותר, ראה ספרי "LA MUSIQUE DE LA BIBLE REVELEE".

תוקפו של הפענוח מאושש על ידי צירוף מקרים יוצא דופן בין משמעות שמות השלטים למוזיקה שלהם. המשמעות כפי שמיוחסת להם על ידי מפתח הפענוח.
- ראה את סרגל האימות בעמוד הבא.